Jerusalem Post

התלמוד

בהגדרה הפשוטה ביותר שלו, התלמוד הנו תיעוד של מאות שנים של הסברים שעוסקים בתורה שבעל-פה כפי שניתנו בבתי המדרש הגדולים בארץ ישראל ובבבל לפני שנים רבות. המשנה, שהיא הבסיס לדיונים בתלמוד, הושלמה ונערכה בראשית המאה השלישית לספירה על ידי רבי יהודה הנשיא בציפורי אשר בגליל. התלמוד התפתח כשתי יצירות נפרדות: התלמוד הירושלמי, שנכתב בארץ ישראל, והתלמוד הבבלי שנכתב בבבל. התלמוד הירושלמי הושלם בסביבות 350 לספירה, כאשר הקהילה היהודית בארץ ישראל החלה לסבול רדיפות מידיהם של הנוצרים הביזנטיים שהחלו לצבור כוח. דעיכת הקהילה היהודית התוססת בארץ ישראל אילצה רבים מלומדי התורה שגרו בארץ להימלט לבבל, שהנוצרים עוד לא שלטו בה. התלמוד הבבלי לא הושלם אלא לקראת סוף המאה השישית לספירה, והיה לתלמוד המקובל והקובע. על אף שהתלמוד הבבלי אומר על עצמו, במחשכים הושיבני השם, שנוצר באפלה (של הגלות), התלמוד הבבלי הוא ה-תלמוד. רבי יצחק אלפסי, איש ההלכה הגדול מהמאה ה-11, מסביר שאנחנו הולכים לפי הדעות שבתלמוד הבבלי ולא אלה שבתלמוד הירושלמי מפני שהתלמוד הבבלי, שנערך מאתיים שנה אחרי עריכת התלמוד הירושלמי, כבר התחשב בדעות שהוזכרו בתלמוד הירושלמי כשהביע את דעתו בענייני הלכה ופסק. כך היה ונשאר התלמוד הבבלי למקור העיקרי למסורת התורה שבעל-פה שקיבלנו בסיני. לכל אורך ההיסטוריה היהודית בכל ארצות הגולה ניהלו היהודים אורח חיים לפי התלמוד, אורח חיים שלא היה שונה כמעט מאורח החיים של אבותיהם בבבל בתקופת כתיבת התלמוד ועריכתו. היה זה התלמוד, שמבוסס, כמובן, על קדושת התורה ושלמותה, על התורה שבכתב, שאיחד את כל היהודים באשר הם למרות המרחקים העצומים וההבדלים החברתיים שהגולה כפתה עלינו. השמות של חכמי התלמוד הגדולים - רבי יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא, רבי יהודה הנשיא, רב, מר שמואל, רבא, אביי, רבה, רבינא, רב אשי, מר בר רב אשי ועוד � כולם היו שמות מוכרים בכל בית יהודי ובכל העולם. הגם שרוב רובם של היהודים היו רחוקים מלהיות תלמידי חכמים (התחום הזה היה שמור בעיקר לרבנים ולדיינים), כמעט כל היהודים ידעו על התלמוד, על ערכיו, על מסריו, על ההלכות ועל האגדות שבו. זה היה הספר שהנחה את חייהם ולא רק בענייני דת והלכה אלא גם בכל הנוגע להתנהגות האישית, ליעדים החברתיים ולחזון של העתיד היהודי. נדמה כמעט שהיה תהליך של אוסמוזה והיהודים ספגו לתוכם הערכה וכבוד לתלמוד. לאמתו של דבר, אפשר לומר שהספר שאליו מתייחסים בביטוי "עם הספר" הוא התלמוד.

לפיכך, אין זה מפתיע שהתלמוד הפך למטרה ולמוקד בהתנגדות ליהדות, לערכיה ולמנהגיה וגם, כמובן, לשומריה. שריפת התלמוד הייתה טקס קבוע ברדיפות שרדפו הנוצרים את היהודים ברחבי אירופה החל בימיו של לואי התשיעי במאה ה-13 ועד גרמניה הנאצית במאה ה-20. גם אותם יהודים פורשים שדחו את המסורת של התורה שבעל-פה וביקשו ליצור צורות "חדשות" של חיים יהודיים תקפו את התלמוד בכל כוחם ופסלו את מושגיו ואת נוסחותיו. החל בקראים במאה השביעית ועד היבסקציה (המדור היהודי במפלגה הבולשוויקית שסטלין טיהר אחר-כך) במאה ה-20, כולם חיללו את התלמוד, קרעו את דפיו והתנגדו מרה לכל הנאמר בו, כי הבינו שלא תקום שום יהדות "חדשה" כל עוד יש בעולם היהודים אנשים שלומדים את התלמוד, מכבדים אותו ואוהבים אותו. חרף זאת עמד התלמוד, כמו העם היהודי שעליו הוא מגן, בכל הסערות ונשאר הטקסט ונושא הלימוד המרכזי בישיבות בכל העולם היהודי. ידע תלמודי הוא עדיין הדרישה המרכזית מכל הרבנים והמורים ששומרים על אמיתות המסורת היהודית ומגינים עליה ממעמד הר סיני ועד היום. התלמוד עתיק אך עודנו רענן וחיוני. לימודו מורכב ומאתגר, אך נעשה תמיד מתוך אהבה, שכן הבנת התלמוד היא הדרך להבין את הנשמה היהודית, את הניצוץ היהודי שבתוך כל אחד ואחד מאתנו, ומתוך כך את הקשר שלנו לעברנו ולייעודנו.

שבת שלום
ברל ויין

רבי ברל ויין, היסטוריון יהודי, סופר ומרצה בינ"ל, מציע מגוון גדול של תקליטורים, קלטות, די-וי-די וספרים על היסטוריה יהודית ב- www.rabbiwein.com