Jerusalem Post

ויכוח תרבותי

אחת מנקודות החוזק של היהדות והיהודים בכל הדורות הייתה חוסר הקונפורמיזם שלה � הגיוון שבה. שימו לב שגיוון איננו פלורליזם. הפלורליזם קובע שכל אדם וכל אמונה (או היעדר אמונה) "נכונים" ומקובלים. לעומת זאת, היהדות וחיי היומיום של היהודים התקיימו בתוך מסגרת של אמונה במונותיאיזם, בהתגלות האל בסיני, באמונה שהתורה שבעל-פה ניתנה משמים, בחשיבות של המסורות והמנהגים ומתוך סובלנות כלפי דרגות שונות של קיום מצוות התורה בפועל. גם בתוך המסגרת הזאת היה מקום רב לחילוקי דעות, למנהגים שונים, להשקפות הלכתיות שונות ולתגובות שונות ללחצים ולרעיונות של העולם הלא-יהודי הגדול שהיהודים חיו בו. לרוב התנהלו הוויכוחים והמחלוקות האלה התנהלו בצורה תרבותית ומלומדת.

עם זאת, תמיד היו מקרים שבהם חילוקי הדעות יצאו מכלל שליטה והפכו להתעללות מילולית וחברתית ולעתים אפילו לאלימות פיזית. זה היה נכון במיוחד כשנולדו כוחות חדשים ורעיונות חדשים. שוב, על אף שהכול במסגרת הכללית של היהדות שתיארתי קודם. תנועת החסידות במזרח אירופה במאה ה-18, האורתודוכסיות החדשה של רבי הירש בגרמניה של המאה ה-19, תנועת הישיבות ואחר-כך תנועת המוסר ששלטה בישיבות במאה ה-19 ובראשית המאה ה -20 , כולן היו מקור לוויכוחים, למחלוקות ולדיון סוער בתוך יהדות אשכנז המסורתית. המנטרה היהודית הגדולה, "מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן" התבררה כנכונה בכל המקרים האלה. ברבות הימים כל הוויכוחים האלה יושבו, פחות או יותר, או הפכו לפולמוס תיאורטי. אך הולדת התנועה הרפורמית, תנועת ההשכלה והציונות החילונית יצרו קרע עמוק הרבה יותר בתוך העולם היהודי. התנועות הללו פרצו את מסגרת המחשבה היהודית המסורתית ויצאו מחוץ לאמונותיה ולמנהגיה. הם התכחשו להנחות יסוד שהיו קיימות בעולם היהודי אלפי שנים. התורה שוב לא הייתה משמים, המשנה הייתה רק פרי דמיונם של הרבנים, שמירת המסורת והמנהגים הייתה מיותרת, ולמעשה, הם טענו שאבות אבותינו, כל הדורות הקודמים, היו שקרנים ושוטים. בגלל הקיצוניות שטבועה בקביעות הללו, הייתה התנגדות המחנה המסורתי לקבוצות חדשות אלה בתוך העם היהודי עזה, ממושכת, וביסודה, לא תרבותית.

במציאות הקשה והמחוספסת של חיי המעשה והיחסים בין בני האדם, עלבונות מולידים עלבונות, אלימות מולידה אלימות, ולכן ויכוח על נקודות מרכזיות באמונה, על הגדרות היהדות ועל השליחות היהודית בעולם איננו מצליח להתנהל באופן תרבותי. המאבקים האלה גלשו גם לתוך העולם היהודי המסורתי בצורת מריבות גדולות בין רבנים, בין תלמידי חכמים ובין המאמינים עצמם. היו בהיסטוריה היהודית מחלוקות מרות גם לפני צמיחת התנועות הקיצוניות האלה בעולם היהודי המודרני. הצדוקים, הקראים, משיחי השקר, כולם עוררו התנגדות עזה בעולם היהודי. גם אז זה קרה מחמת הקיצוניות של הרעיונות ושל התנועות הללו ומפני שאיימו על האמונה היהודית ועל אורח החיים המסורתי. אבל הקרע בתוך היהדות המסורתית בעניין התנועה הציונית הרס, במידה רבה, כל סיכוי לוויכוח תרבותי.

הציונות הדתית הייתה סלע המחלוקת בתוך יהדות מזרח אירופה המסורתית בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. האמונות העזות של שני הצדדים והחשיבות ההולכת וגוברת של הנושא חידדו את הוויכוח והקצינו את האמצעים שבהם התנהל. חילוקי הדעות האידיאולוגיים והחברתיים מהגלות התקבעו במפלגות ובמערכת הפוליטית במדינת ישראל. הלחץ שנלווה למערכות בחירות תכופות והמאבק להשגת כוח, תמיכה ותקציבים, שהם החומר שממנו עשויות מערכות הבחירות הדמוקרטיות בעידן המודרני הסירו כל תקווה לקיום ויכוח תרבותי בארצנו.

תעמולה שלילית, הכפשות ורמיזות, סיסמאות פופוליסטיות, יחצנים וסוקרי סקרים יוצרים אווירה שלא משאירה הרבה מקום לוויכוח אמיתי על המצע והמדיניות. תחת זאת אנחנו מקבלים תחרות צעקות שנמשכת כבר 57 שנים, מאז קום המדינה. התורה מאפשרת לנו להתווכח ולהתנצח, אך היא תמיד מזכירה לנו ש"דרכיה דרכי נועם". אנחנו בפתחה של עוד מערכת בחירות כאן בישראל, ולכן כדאי לנו להזכיר לעצמנו שישראל זקוקה להרבה "נועם" וכדאי לנו לנסות לנהל ויכוח תרבותי על הסוגיות, גם אם יש בינינו הבדלים גדולים בהבנת הבעיות ובפתרונות המוצעים להן.

שבת שלום,
ברל ויין