Jerusalem Post

דמוקרטיה יהודית?

לאחר ששרדנו השבוע את הבחירות לכנסת על כל חוסר הוודאות בדבר המנצחים
והמפסידים שנלווה לכל מערכת בחירות, אולי הגיע הזמן להעיף מבט מהיר בתהליך הדמוקרטי של הבחירות מנקודת המבט של ההיסטוריה היהודית. במבט ראשון נדמה
שהיהדות אינה תומכת בתהליך האלקטורלי כאמצעי לבחירת מנהיגים. משה נבחר להנהיג
את העם על ידי הקב"ה ולא בהצבעה עממית כזאת או אחרת. הכהונה ניתנה לאהרון
ולצאצאיו בצו אלוקי. יהושע מונה על ידי משה, לפי הוראת האל גם הפעם, לרשת את
מקומו כמנהיג העם. השופטים, לעומת זאת, מינו את עצמם, אך מקצתם, כמו יפתח, גדעון, אבימלך ואפילו שמשון, קיבלו את תמיכת העם לאחר שהגנו בגבורה על ישראל מפני
אויביהם.

ההתנגדות התקיפה ביותר לשלטון מלוכני שעובר בירושה נשמעה מפני הנביא שמואל.
הוא התנגד לדרך שבה תבע העם לשים עליו מלך "ככל הגוים". שאול התגלה כמלך
כושל ורחוק משלמות, ורק דוד הוכיח את עצמו כמלך אידיאלי לעם ישראל. אפילו בנו,
שלמה, כבר לא נראה בעין יפה לקראת סוף מלכותו, ומלכי ישראל ויהודה, אפילו אלה שנמשחו על ידי הנביאים, התגלו כרעים או לא מזהירים, במקרה הטוב. בכל תקופת בית
שני, למעט מקרים חריגים, שלטו בישראל מלכים עריצים, והשחיתות הגיעה עד הדרג
הגבוה ביותר.

הרעיונות וערכים הדמוקרטיים קנו להם אחיזה דווקא בתחום לימוד התורה. חוטב עצים
כהלל הזקן יכול היה להתמנות לנשיא הישיבה ולראש הסנהדרין. פסיקות הלכתיות
התקבלו לפי דעת הרוב. רבן גמליאל הודח באופן זמני מכהונת הנשיא בעקבות התנהגותו
הבלתי-דמוקרטית כלפי תלמידי חכמים אחרים. רבי אלעזר בן עזריה פתח את בית המדרש
לכולם ולא רק לשכבות העליונות. ראשי הישיבות הגדולות בבבל בתקופת חיבור התלמוד ועריכתו היו זקוקים לתמיכת רוב התלמידים והחכמים האחרים כדי להיבחר לתפקידם.
הישיבות בצרפת בתקופת רש"י התפרסמו בפתיחותן ובסובלנותן לדעות שונות ולסגנונות
שונים.

מאחר שבגלות אירופה לא הייתה ממשלה יהודית עצמאית (להוציא אולי את ועד ארבע הארצות במזרח אירופה במאות ה-16, ה-17 וחלק מה-18), נבחרו המנהיגים היהודים
רק אם זכו לתמיכת הרוב, והקהילה הכירה במנהיגותם. רבני הקהילות נבחרו בבחירות,
שהולידו לא פעם סכסוכים ופילוגים בקהילה. אפילו מנהיגי הקהילות שלא היו רבנים היו צריכים לזכות בתמיכת הקהילה ותמיד ריחפה מעליהם הסכנה שיפוטרו, אם הקהילה תהיה מספיק לא מרוצה מההנהגה.

גם בישיבות שלטו התלמידים וקבעו מי יהיו הרבנים המרכזיים שייתנו את השיעורים ויעמדו בראש הישיבות. ההיסטוריה של הישיבות במזרח אירופה זרועה מקרים של מרד
תלמידי ישיבות, והתלמידים תמיד יכלו להצביע ברגליים, לעבור מישיבה אחת לחברתה.

במאה הראשונה של החסידות שלטו בעולם החסידי אנשים שהגיעו לתפקיד בזכות עצמם.
יריבי החסידות לעגו לחסידים של המאה ה-18 באומרם שאצלם כל מי שאומר שהוא רבי,
הוא רבי. אך במידה מסוימת בביקורת הזאת מסתתרת מחמאה, שכן החסידות פתחה
את הדלתות לזירה הציבורית של היהדות למיליונים שלא עמדו בדרישות הגבוהות של
הלמדנות היהודית בישיבות. רק באמצע המאה ה-19, הפכה החסידות באופן בולט לתנועה
שהמנהיגות בה עוברת בתורשה, וגם אז השאירה מקום לצמיחה ולהצלחה של שושלות חדשות.

במאה ה-20 שלטו בחיים היהודיים בחירות, מפלגות ותעמולה בלתי פוסקת שלטון
כמעט מוחלט, מצב שמזכיר, כמובן, את מדינת ישראל היום. בכל פן של החיים היהודיים
הייתה חשיבות רבה לדעת הקהל, לטוב ולרע. מנהיגים דגולים רבים בעולם התורה לא היו
אנשים שהחזיקו במשרות ציבוריות חשובות אלא אנשים שהקהילה בחרה לכבד אותם
ולנהות אחריהם. משום כך, נראה שהחיים היהודיים דמוקרטיים במידה רבה, ואולי אפילו
דמוקרטיים מדי, שכן יש להם נטייה להיות פלגניים ומבולגנים. אך כפי שאמר פעם וינסטון צ'רצ'יל "דמוקרטיה היא צורת שלטון איומה ובלתי יעילה, אך טובה הרבה יותר
מכל צורת שלטון אחרת שהגו בני האדם עד כה."

שבת שלום
ברל ויין