Weekly Parsha
פרשת כי תצא
Wednesday, August 30, 2006
Printer Friendlyבין הנושאים הרבים והחשובים שנדונים בפרשת השבוע מופיע נושא היחסים בין מעביד
לעובדיו. התורה גם דנה ביחסים בין חייב לנושה ובין נותן משכון או עבוט למקבלו.
נושה או מלווה אינם רשאים ללחוץ על הלווה או החייב. הנושה או המלווה זכאים, כמובן,
לקבל בחזרה את כספם, אך אסור להם לפגוע בלווה, לאיים עליו או להפר את זכותו
לפרטיות בביתו.
התורה תמיד מבקשת להגן על זכויות המלווה, שכן רק כך נוכל להבטיח שיהיו אנשים שיסכימו להלוות כספים לנזקקים. אך התורה איננה שוכחת את העובדה ש"עבד לווה
לאיש מלווה" ומגינה על הלווה מהתעללות גופנית וחברתית שעלולה לצמוח מיחסים
כאלה. התורה, שתמיד שומרת על איזון בין ערכים משפטיים לערכים מוסריים, עושה
זאת גם ביחסים בין נושה לחייב.
התורה שואפת לאיזון דומה גם ביחסי עובד-מעביד. המעביד איננו רשאי לנצל את העובד.
על המעביד לשלם לעובד שלו שכר הוגן ובזמן, והעובד מצדו חייב לעבוד ביושר ובחריצות למען מעבידו. כמובן, אסור לעובד לגנוב ממעבידו זמן, כסף או רכוש.
שני הערכים המנוגדים האלה ביחסים שבין עובד ומעביד הם הבסיס לכל הדיונים ביחסי עבודה בתלמוד ובהלכה היהודית. התורה איננה תומכת במעביד או בעובד. היא תומכת
בהגינות וביושר בכל תחום חברתי.
כשהרמב"ם בוחן את כלל ההלכות החברתיות, הוא קובע שהעיקרון המנחה בכל העניינים
האלה הוא המשפחה. כל ישראל אחים, ולפיכך הנורמות המקובלות בהתנהגות בתוך
המשפחה חלות גם כשהיהודים לא בדיוק קרובים של המעביד, הנושה או המלווה.
כשמלווים כסף לבן משפחתו לא דורשים ממנו ריבית, וכשמעסיקים בני משפחה לא
מנצלים את עבודתם. באותה מידה אדם צריך להיות מוכן לעבוד למען טובת הכלל
ולהתעלות מעל שיקולים צרים ואנוכיים.
המשפחה היהודית האידיאלית נקייה מהתעללות וניצול. היא מגינה בקנאות על זכות
היחיד לפרטיות ומאפשרת לחייב להגן על ביתו ועל חפציו מעיניים בולשות ומידיים
חוטפניות. לכן, אם בוחנים את כל החוקים החברתיים בתורה מנקודת מבט של שיתוף
ואהבה משפחתית, הם עולים בקנה אחד עם כל הערכים החברתיים שלנו.
במשפחה בריאה ואוהבת אין קרבנות ואין בריונים. יש רק קרובי משפחה שהם
"בשר מבשרנו ועצם מעצמותינו". משפחה כזאת היא המטרה. זאת החברה שהתורה
מבקשת שנבנה באמצעות חוקיה ומצוותיה בכל הסוגיות החברתיות.
שבת שלום
רבי ברל ויין