Rabbi Wein.com The Voice of Jewish History

Rabbi Wein’s Weekly Blog
 Printer Friendly

יודנריין



הדיווחים אומרים שאבו-מאזן, שותפנו הנכבד ל"תהליך השלום", הביע את התנגדותו הנחרצת לאפיון של מדינת ישראל כמדינה יהודית. התקשורת העולמית, בטירופה האנטי-ישראלי, האשימה את ישראל שהיא מקיימת מדיניות אפרטהייד.

ישנה פה, כמובן, התעלמות בוטה מהעובדה שעשרים אחוז מהאוכלוסייה בישראל איננה יהודית, איננה מתכוונת להיות יהודית ואין עליה שום לחץ, כקבוצה או כיחידים, להפוך ליהודית. מדינות ערב, לעומת זאת, שפטורות מכל ביקורת כזאת, כמובן, הן יודנריין בכל מובן, להוציא את מרוקו שבה עדיין יש שלטון מלוכני שמטיב עם היהודים. ערב הסעודית לא מרשה שום פעילות דתית נוצרית, בודהיסטית, יהודית או אחרת ומתירה רק למספר מצומצם מאד של מוסלמים הלא-וואהבים לגור בגבולותיה. דבר מכל אלה איננו אפרטהייד, כמובן. אחרי הכל אלה ארצותיהם והם רשאים לשלוט בהן כרצונם. זה עניין פנימי בלבד ולא עניינו של אף אחד אחר. אבל לישראל אסור להיות מדינה יהודית – זה בוודאי אפרטהייד ומעשה מרושע שיש לגנותו. רק חכו שוועידת דורבן 2 תתכנס בחסות אוהבי הבריות של האו"ם ותעביר את החלטותיה הפחדניות והאנטי-ישראליות.

לאבו מאזן אין שום כוונה להרשות ליהודים (חוץ מהמטורפים של נטורי קרטא אולי) לחיות במדינה המדומה שלו שאינה מצליחה להמריא. המדינה הפלשתינית בוודאי תהיה יודנריין, אבל זאת לא תהיה בעיה. היא תהיה יודנריין, כי הרי זה עניין פנימי. מה ההיגיון בזה שפלשתין, אם היא תקום אי-פעם, תהיה יודנריין, אבל ישראל לא תורשה לקרוא לעצמה מדינה יהודית? מה אני מחמיץ פה?

אינני יכול להבין למה הדוברים הממשלתיים הרשמיים שלנו, ויהיו אשר יהיו, מרשים להצהרות השערורייתיות האלה של אבו מאזן להישמע בלי תגובה. אם נמשיך לשתוק יש סכנה שזה יהפוך לוויתור אוטומטי, בין אם נרצה בזה ואם לאו. תראו מה קרה לנושא ירושלים, שהיה אמור להיות נושא שאיננו נתון למשא ומתן לכאורה. הערבים לחצו בעקביות, בקולניות ובפומבי עד שהעניין חלחל אפילו לתודעה שלנו. אותו דבר יקרה בוודאי לסטטוס של מדינת ישראל כמדינה היהודית אם נמשיך להרשות להצהרות קיצוניות וחסרות שחר להישמע בלי תגובה או מענה הולם.

נראה שהממשלה מקובעת כל כך ברצונה לנהל משא ומתן עם הפלשתינאים בכל מחיר, עד ששום דבר שהם עושים או אומרים לא מסיט אותה ממסלולה המסוכן. זוכרים את הביטוי האידיוטי שליווה את האינתיפאדה השנייה? "לא נניח לטרור להפריע לנו לנהל מו"מ ולהגיע להסדר עם הפלשתינים." ובכן, הטרור נמשך, הסכם מעולם לא הושג, ואם הועלה על הכתב, מעולם לא נאכף, ואנחנו ממשיכים במחול המקאברי הזה כאילו משהו חיובי יצמח מגישה או ממדיניות כזאת. הוכחנו לעולם שאין לנו שום קווים - ירוקים, אדומים או כחולים - שלא נסכים לעבור והפנמנו את זה. במילותיו הנצחיות של פוגו ומלומדים גדולים אחרים "פגשנו את האויב, והאויב הוא אנחנו".

לעתים קרובות אני תוהה מה היה קורה אילו היתה לערבים שגרים בישראל הזדמנות להצביע באופן חופשי בשאלה אם יירצו להישאר כאן או לא, מה יהיו התוצאות אז. האם הערבים שחיים בירושלים באמת רוצים לחיות תחת שלטונו המושחת והכושל של אבו מאזן? מסופקני. אין לי, כמובן, ראיות אמפיריות מוצקות שיתמכו בדעתי. אבל אנחנו מוכנים לדון את 200 אלף האנשים האלה לרמת חיים נמוכה יותר ולקחת מהם טיפול רפואי מצוין, הזדמנויות להשכלה ועוד יתרונות גדולים, והכול בשם רדיפת אשליות ומשאלות לב.

ידוע שסקרים בקרב פלשתינים וברחוב הערבי אינם אמינים, מפני שהאנשים אינם מביעים את דעתם הכנה בפני סוקרים בחברה שמגבילה את חופש הביטוי ומחזיקה כוח משטרתי גדול שמטרתו לרסן את האוכלוסייה. האם החמאס היה מנצח בבחירות בעזה היום? לעולם לא נדע. ניצחון החמאס בבחירות היה תגובה נגד אבו מאזן ונגד שלטונו הכושל והמושחת. האם החמאס טוב יותר? האם הפלשתינים באמת רוצים התקפות אוויר של ישראל בכל יום? האם הם באמת מרגישים שזה משרת את האינטרסים שלהם, העובדה שבריוני החמאס יורים קאסמים על ישראל ובכך מזמינים פעולת תגמול?

האם מישהו באמת שואל את השאלות האלה או אפילו מתעניין בהן? בוודאי לא בעולם שבו ארצות יודנריין הן דבר מקובל, אבל מדינה יהודית היא עניין שמוסריותו מוטלת בספק, שנחשב לאפרטהייד. בסופו של דבר נאלץ להתעשת ולהתמודד עם כל זה בהיגיון במקום לנהוג בטיפשות ולהתעלם מהמציאות שלפנינו.

שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין

Subscribe to our blog via email or RSS to get more posts like this one.