Printer Friendly

תרועה

בתלמוד מלמדים אותנו חז"ל שאת התרועה צריכה להקדים תקיעה - קול רציף ופשוט, ותקיעה נוספת צריכה לבוא גם אחרי התרועה. על אף שהתרועה נמצאת במרכז ולמעשה היא מוקד מצוות שמיעת קול השופר, הצליל המדויק של התרועה הוא נושא לוויכוח הלכתי.

בתלמוד מסופר שההבדל בין הדעות נסוב סביב השאלה אם קול התרועה הוא קול אנחה קורעת לב או צליל קצר וקטוע של יללה או קריאה לקרב. התלמוד פותר את הסוגיה הזאת בפשרה: שני הצלילים יושמעו, קול האנחה העמוקה - שנקרא היום שברים - וקול היללה המקוטע - שמכונה היום תרועה. על אף שקול השברים קיבל שם אחר, גם הוא תרועה מבחינת התורה.

מעניין לציין שהתלמוד בחר שלא להכריע בשאלת קול התרועה וקבע שיש להשמיע את שני הצלילים, השברים והתרועה, כדי לקיים את מצוות שמיעת קול שופר. אני סבור שחוסר ההכרעה הזה, לכאורה, של התלמוד, בא למעשה ללמד אותנו שיעור חשוב בנוגע למסר של קול השופר ביום הקדוש הזה, בראש השנה.

קול השברים הוא קול של עצבות, של הזדמנות שהוחמצה, של חרטה ואפילו אסון, אם תרצו. חכמי התלמוד אמרו שהאנחה העמוקה וקורעת הלב שוברת את האדם לשני חציים, גופנית ונפשית. זאת אנחה של אבל, אנחה על האירועים שהטרידו אותנו ודיכאו אותנו.

בשנה החולפת היו לנו רגעים מטרידים כאלה למכביר בחיים האישיים וגם בחיים הלאומיים שלנו כאומה וכמדינה. למרות הכול קיווינו לטוב. קשיים כלכליים וביטחוניים פקדו אותנו, תחושות של חוסר נוחות וחוסר וודאות לגבי עתידנו ליוו אותנו, התמודדנו עם אירועים שחשנו שאין לנו שום שליטה עליהם, וכעת אנחנו עומדים בפני הקב"ה כנועים וחסרי ביטחון בעצם. האנחה העמוקה שיוצאת מעמקי הנשמה מתאימה לקול השברים שיוצא מנבכי השופר. אנחנו פונים לקב"ה בבקשה שיסייע לנו כי אנחנו חשים שרוחנו נשברה, שאין לנו עוד רצון או יכולת. אנחנו מסוגלים רק לשבור את הגוף ואת החזון שלנו לעתיד באנחה עמוקה, בקול שברים.

הקב"ה רוצה את הלב, והלב זמין רק כאשר אנחנו זונחים את היוהרה והרהב. אנחה פנימית עמוקה עדיפה על התרברבות פומבית. אנשים גדולים וחזקים, לכאורה, הגיעו השנה לשפל המדרגה ולהשפלה פומבית! לא נוכל לעמוד לפני הקב"ה אם לא נהיה שבורים וענווים תחילה.

בקול הקטוע של התרועה טמון מסר אחר. גם שם יש יללה של אבל, אך בהקשר אחר היא יכולה להיות קריאה לקרב, קול שמכנס את החיילים להסתערות על האויב. היהדות היא דת של איזון והגינות. אנחנו חייבים להיאנח, אבל לא תמיד ולא רק להיאנח. גם כשאנחנו שקועים בצרות ובחוסר ודאות אנחנו מצווים להוסיף להילחם ולא לנטוש את שדה הקרב.

התורה מספרת לנו שצבא ישראל יצא לקרב לקול התרועה שקראה לו להסתער. אי אפשר לנצח עם לב שבור בלבד.

יהושע מצווה פעמים רבות להיות חזק ואמיץ, לא להיכנע ברגעים של תבוסה ותסכול. אין ניצחונות קלים בחיים, במשפחה, בקהילה או בעם. החיים הם מאבק יומיומי, והתרועה מזכירה לנו שיש בנו כוח, נאמנות ונחישות שיביאו בסופו של דבר את הניצחון. לפיכך הקול הקצר והמקוטע של התרועה חייב להיות חלק ממצוות קול השופר, שכן אחרת נתפתה להיכנע ולהיחלש ונרשה לעצמנו להיות מובסים.

מסיבה זו, לדעתי, כללו חכמי התלמוד את שני הצלילים של התרועה - השברים והתרועה - במצוות קול השופר, כדי לציין את הצורך באיזון נכון כשאנחנו עומדים בפני הקב"ה ובני אדם. ענווה ועוצמה, לב שבור ונחישות מוגברת להשתפר - זה המסר של קול התרועה.

הרב דוב בערל וויין