Printer Friendly
מצרים - העתיקה והמודרנית - והיהודים
נדמה שגורלו של העם היהודי תמיד היה שלוב, כך או אחרת, עם זה של שכנתנו מדרום, מצרים. אין זה מאמר על המצב הנפיץ השורר היום במצרים, אלא סקירה קצרה של התפקיד שמלאה מצרים בסיפור היהודי במשך אלפי שנים.
אברהם אבינו ושרה אמנו ירדו מצרימה בשל הרעב הכבד ששרר בארץ כנען. שם שרה נלקחה לארמון פרעה, אבל ניצלה בדרך נס בזכות התערבות משמים. אברהם ושרה עזבו את מצרים אחר כבוד ועם מתנות רבות. יוסף נמכר לעבדות על-ידי אחיו והגיע למצרים. גם הפעם הוא עולה בדרך נס מבור הכלא והופך משנה למלך מצרים. בשנות הרעב הוא מצליח להפוך את מצרים למעצמה כלכלית בעולם העתיק. בעקבותיו משפחתו של יעקב, שמנתה אז רק שבעים נפש, הגיעה למצרים והשתקעה בארץ גושן.
במשך 130 שנה בני ישראל שגשגו והתרבו עד מאד, עד שקם פרעה חדש שלא ידע את יוסף ושיעבד אותם. אחרי 80 שנה של עבדות, הקב"ה, באמצעות משה, גואל את בני ישראל ומוציא אותם ממצרים, וצבא מצרים טובע בים סוף.
בסופו של דבר, בני ישראל משתקעים בארץ-שראל, ולכל אורך תקופת בית ראשון שומרים על יחסים אמביוולנטיים עם השכנה הגדולה והחזקה מדרום, יחסים שמאופיינים בתקופות של שלום ומלחמה לסירוגין ובידידות שבצדה זהירות.
במאה האחרונה לקיומו של בית המקדש הראשון, שררה ברית בין ממלכת יהודה למצרים, ברית שנועדה להגן עליהן מפני התוקפנות של השכנות מצפון, אשור ובבל. אך מצרים הוכיחה שהיא משענת קנה רצוץ בכל הנוגע לביטחון הממלכה היהודית. היא לא באה לעזרת ירושלים כאשר נבוכדנצר תקף ובסופו של דבר גם החריב את ירושלים, שרף את בית המקדש והגלה את היהודים ממולדתם. גם מצרים עצמה ספגה מפלה מידי נבוכדנצר. המסר של הנביא ירמיהו היה עקבי: אל תסמכו על המצרים לעולם. אך דבריהם של נביאי אמת לעתים קרובות אינם נשמעים.
בתקופת בית שני היתה קהילה יהודית גדולה במצרים, בעיקר באלכסנדריה, קהילה עשירה וגאה מדי. הקהילה אפילו בנתה "מקדש" (חוניו) שהתחרה במקדש בירושלים. אימפריית בית תלמי, שמצרים ייצגה, נכנעה בסופו של דבר לשלטון רומא. אחרי חורבן בית שני קיבלה הקהילה היהודית באלכסנדריה משנה חשיבות. אך היא היתה גם מקום של מרידות קשות ברומא ובהמשך התרחשו בה גם קרבות בנוצרים-היוונים. כשלוש שמאות שנה אחרי החורבן הקהילה היהודית הצטמצמה ואיתה גם השפעתה. עם בוא האיסלם, קמה שוב קהילה יהודית במצרים, בייחוד בפוסטט (קהיר הישנה). הרמב"ם חי בפוסטט לפני 900 שנה ושימש כרופא לסולטן הידוע צאלח א-דין. תלמידי חכמים גדולים, כמו רבנו דוד בן זמרה (הרדב"ז), עמדו בראש הקהילה היהודית שם.
יהדות מצרים היתה חממה לשבתאים, תומכי משיח השקר והושפעה מאוד מהקראים. היהודים במצרים שמרו על פרופיל נמוך וזכו ליחס של ד'ימה (אזרחים סוג ב'), ובכל זאת הצליחו לשמור על אורח חייהם המסורתי.
כשאנגליה וצרפת הגיעו למצרים לפני כ-200 שנה, עם ההשקפה הקולוניאלית והאימפריאליסטית שלהן ובנו שם את תעלת סואץ, הפכה מצרים לקולוניה של המערב כשבראשה שלטו "בובות".
בשנת ה'תש"ח הובילה מצרים מתקפה של צבאות ערב שגמרו אומר להשמיד את המדינה היהודית שאך זה נולדה. גמאל עבד אל נאצר עלה לשלטון בשנת ה'תשט"ו ובתמיכת הסובייטים ניסה להשמיד את מדינת ישראל בטרור ובמלחמה. הוא הובס במערכה בסיני וספג מפלה מוחצת אף יותר בשנת ה'תשכ"ז, במלחמת ששת הימים.
אולם מצרים המשיכה בתוקפנותה נגד מדינת ישראל בפעולות טרור ובמלחמת התשה על גדות תעלת סואץ. בשנת ה'תשל"ד, פתח אנוואר סאדאת, יורשו של נאצר, במלחמת יום הכיפורים, שהסתיימה שוב בתבוסת הצבא המצרי. אך בשנת ה'תשל"ט נטש סאדאת סוף סוף את דרך המלחמה ופתח במשא מתן עם ישראל, מו"מ שהוליד את הסכם השלום בקמפ דייוויד. הגמול שלו על חזון השלום היה התנקשות בחייו על ידי אחד משומרי ארמונו.
חוסני מובארק ירש את סאדאת ושמר על שלום צונן עם מדינת ישראל ב-30 השנים האחרונות. עכשיו נראה שימיו של מובארק תמו, ושוב ישראל מתבוננת בדאגה דרומה אל מצרים ותוהה לאיזה כיוון תפנה שכנתה עתה. דברי הנביא ירמיהו עדיין מהדהדים באוזנינו. עד כמה שזה נוגע למצרים, שום דבר אינו ודאי. היא נשארה משענת קנה רצוץ ושכנה מסוכנת.
הרב דוב בערל וויין
