Rabbi Wein.com The Voice of Jewish History

Rabbi Wein’s Weekly Blog
 Printer Friendly

ירושלים


השבוע אנו מציינים ארבעים שנה לאיחוד ירושלים במלחמת ששת הימים. זה אמנם יום חג

בכל ירושלים כמעט, אבל הוא מצוין פחות בקהילות אחרות בישראל ובגולה. הפוסט-ציונות והתקשורת השמאלנית הוציאו את כל השמחה, ההתלהבות והפליאה מחיים במדינה יהודית, ובוודאי את ההתרגשות ואת המשמעות ההיסטורית של חיים בעיר הקודש.

ירושלים, שדי היה בשמה כדי לעורר ביהודים בכל הדורות השראה להמשיך ולחלום, העיר שייצגה את העבר המהולל ואת העתיד, המהולל אף יותר, של עם ישראל, הפכה בעיני רבים רק למקום על המפה, למקבילה של קהיר או בנגקוק, לכל היותר.

היום העיר היא רכוש שצריך לנהל עליו משא ומתן, חלק מתוכנית דמיונית, אווילית ולא קיימת לעשות שלום עם אויבים שלועגים לחוסר ההבנה ולתמימות שלנו. אין זאת בעיני הגזמה אם אומר שמה שיקרה לירושלים יקרה לעם היהודי ולמדינת ישראל.

הרעיון של ירושלים של זהב פינה את מקומו למציאות הקשה של פקקי תנועה בלתי נסבלים, שכונות צפופות ויחסים קשים עם התושבים הערבים של ירושלים. על אף שהערבים האלה מכריזים בקול רם על סלידתם מה"כיבוש", נראה שרק מעטים, אם בכלל, מוכנים לוותר על זכותם לגור בעיר הישראלית ולהצטרף אל אחיהם ב"גן העדן" של הרשות הפלשתינאית מעבר למחסומי הביטחון.

לכן, בסך הכול, קל להרגיש קצת ייאוש בעניין ירושלים ומצבה הנוכחי אם מתרכזים רק בהווה, במציאות ובבעיות שנלוות אליה.

אבל ירושלים תמיד הייתה יותר מהווה וממציאות. היא עיר שמאחדת את כולם. מקום מעבר לזמן ולמרחב. עירם של דוד המלך וישעיהו, של הרב שמואל מסלנט והרב אריה לווין, העיר של הר הבית ועיר דוד, של הר הזיתים וגבעת התחמושת. זה מקום של מסתורין והיסטוריה, של השראה וייעוד. אסור לנו למדוד אותה במונחים רגילים, מפני שהיא מרחפת מעל הטבע הרגיל של המציאות. היא מייצגת את כל הסיפור היהודי, מה שכבר קרה לנו כעם ומה שעוד עתיד לקרות. אי אפשר להציג את מהותה במצעדים, בדגלים, בצעדות, ובהצדעות, על אף שאלה בוודאי אמצעים שנחוצים לחיזוק הרצון שלנו.

היא חלום, אידיאל, חזון של מה שעוד יקרה. ודווקא משום כך, קשה כל כך ליישב את כל זה עם המציאות הנוכחית.

גדולת התורה והיהדות היא ביכולת המופלאה שלהן לקחת רעיונות נשגבים ומופשטים ולתרגם אותם להתנהגות אנושית מעשית. למשל, הרעיון של גמילות חסדים, שהוא בוודאי מופשט, מוגדר ומתורגם בשולחן-ערוך להוראות מפורטות להתנהגות ולפעולה. אך לירושלים לא מתלווה ספר הדרכה או סדרת הוראות. אנחנו צריכים לבנות את ירושלים של זהב בלבנו ובנשמתנו. ירושלים עצמה הופכת לאבן בוחן ולתיבת תהודה לבגרות וליכולת הרוחנית שלנו. אם נראה רק את ירושלים הגשמית שמקיפה אותנו ולא נראה את עיר הקודש הנצחית שהיא מהותה, אזי ניכשל במבחן האופי הרוחני שלנו.

במחשבה היהודית יש מושג של ירושלים של מעלה - ירושלים קדושה ומושלמת שקיימת, כביכול, בשמים ומרחפת מעל ירושלים של מטה - ירושלים הגשמית בעולם החולין הזה. המושג הזה של ירושלים השמימית נתן ליהודים תקווה בלילה האפל של הגלות מארץ ישראל.

בירושלים של מעלה אין פקקי תנועה, אין סיעות פוליטיות יריבות, אין מסי ארנונה שצריך לשלם, והרחובות מצוחצחים. ירושלים הגשמית שלנו לא בדיוק מתאימה לתבנית הזאת, אבל המשימה של היהודים כאן, כמו תמיד וכמו בכל מקום, היא להעלות את ירושלים הגשמית כדי שתדמה לפחות לירושלים השמימית. ייתכן שאי אפשר להשיג את המטרה הזאת בשלמותה, אבל צריך להמשיך לשאוף אליה למרות הכול. כל זמן שירושלים של מעלה נמצאת לנגד עינינו ומשפיעה על חיינו ועל ההחלטות והשאיפות שלנו, ירושלים של מטה לא תהיה מקום גיאוגרפי גרידא. גישה כזאת, שרואה תכלית וחזון תאפשר לנו להתהלך ברחובות ירושלים של היום לצדם של הלל הזקן ורבי עקיבא.

בחברה כזאת אבניה של ירושלים הופכים לירושלים של זהב.

שבת שלום,

הרב דוב ברל ויין

Subscribe to our blog via email or RSS to get more posts like this one.