Printer Friendly
העבר וההווה
קיבלתי הרבה הערות על המאמר שלי בשבוע שעבר על הנסיגה המנטאלית והחברתית של חלק גדול בחברה הישראלית. רוב ההערות לא היו מחמאות או ביקורת אלא בקשות לפרטים נוספים על הצורך בשינוי בהלך הרוח של היהדות האורתודוכסית בישראל וגם בתפוצות.
אני עדיין תחת השפעת פורים, ואולי לכן אסתכן ואעז להסביר את עמדתי ביתר פירוט במאמר הזה. אני חושב שכולנו נסכים ששני האירועים המרכזיים בעולם היהודי של המאה הקודמת היו השואה והקמת מדינת ישראל. שני אירועים מכוננים אלה שינו את החברה היהודית של ימינו מקצה לקצה, ואולי אפילו לעולמים. עם זאת, חלק גדול מהיהדות האורתודוכסית מתעלם משני האירועים האלה ומתנהג כאילו לא קרו מעולם.
אין שום התייחסות אליהם בבתי הספר של זרמים אורתודוכסיים ולוח השנה שלהם מתעלם לחלוטין מהימים שמציינים אותם. מה שכן יש שם הוא הלך רוח שעורג לפנטזיה של העולם האידילי שהיה במזרח אירופה, עולם שמוצג באופן כוזב בסיפורים בדיוניים, בביוגרפיות שמציגות אנשים כקדושים ומשמיטות עובדות לא נוחות ובצילומים מפוברקים, עולם שלא היה ולא נברא.
כך נגזר על חברה שלמה של אנשים מלאי כישרונות וחיות לחיות בעבר דמיוני ולהתעלם מההווה ומהמציאות. וכאשר ראיית ההווה מושפעת מנתק חברתי ומהתכחשות להיסטוריה, אזי בהכרח גם הראייה לטווח ארוך של העתיד, שהיא חיונית לא פחות, היא מוטה ומעוותת. במוקדם או במאוחר, החברה הזאת תקלוט את המציאות, וכשזה יקרה, הכאב, הזעם והתסכול על עיוות העבר ועל הכישלונות יהיו קשים מנשוא.
המאבק הגדול של רוב היהדות האורתודוכסית במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נגד הציונות השפיע על כל תחומי החשיבה וההתנהגות של האורתודוכסיה. עד שנת תרצ"ז, כשיהדות גרמניה כבר סבלה מהטירוף של היטלר וגרמניה כבר איימה על פולין, התנגד הזרם המרכזי של הרבנות האורתודוכסית בפולין בפומבי להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, בטענה שראשי המדינה יהיו בוודאי חילוניים, אם לא אנטי דתיים.
ההערכה הזאת הייתה נכונה, ומאחר שהשואה הייתה אז אירוע שהם לא היו מסוגלים אפילו לדמיין, הם הוסיפו להתנגד לכך שיהודים יעזבו את פולין ויתיישבו בארה"ב או בישראל. בגלל הלך הרוח הזה אז, שאלת השואה מטרידה - מבחינה תיאולוגית לפחות - את היהדות האורתודוכסית יותר מכל מגזר אחר בעולם היהודי אולי.
חלק גדול מהיהדות האורתודוכסית בוחר להתעלם מהשאלה או להמציא הסברים עלובים מאוד לאסון האדיר הזה שפקד אותנו. לדעתי, אין שום תשובה אנושית שמסבירה את האירוע עצמו, ועם זאת, אי אפשר להתעלם ממנו.
אחת ההשלכות של ההתמודדות עם השאלה הזאת היא, כמובן, ההודאה בכך שאנשים דגולים וקדושים יכולים לטעות כשהם מעריכים אירועים בהווה ובעתיד. חלק ניכר מהיהדות האורתודוכסית בוחר להציג את מנהיגיו בעבר ובהווה כקדושים שאינם יכולים לטעות ולכן איננו מסוגל להודות בכך. גישה כזאת מונעת מהעבר לסייע לנו בהבנת ההווה. עבר כוזב מסוכן כמעט כמו היעדר עבר.
ההתמודדות עם קיומה של מדינת ישראל היא נושא מרגיז אף יותר לרוב היהדות האורתודוכסית. הקמת מדינת ישראל בעיקר על ידי יהודים חילוניים שאינם שומרים תורה ומצוות ובאמצעים פוליטיים וצבאיים לא התאימה להשקפה המסורתית של היהודים על האופן שבו ישוב העם היהודי להיות ריבון בארץ ישראל.
הואיל וזה קרה בדרך "הלא נכונה" ובהנהגתם של האנשים "הלא נכונים", זעזעה הקמת המדינה את רוב האורתודוכסיה. אחד המנהיגים הגדולים והקדושים של החברה האורתודוכסית בארץ ישראל בשנות ה-50 אמר שמדינת ישראל לא תחזיק מעמד יותר מ-15 שנה. טוב, ברור שההערכה הזאת הייתה שגויה. אבל גם במקרה הזה כואב מדי להודות שהאיש טעה, ולכן הגישה של חלק ניכר מהעולם האורתודוכסי היא פשוט להתכחש לעובדות, לקיומה של מדינת ישראל, להצלחתה ולעובדה שהיא הגוף הגדול ביותר שתומך בלימוד תורה ובאורח החיים היהודי הדתי והמסורתי.
גם פה כואב מדי להודות שהתפיסה של היהדות האורתודוכסית בעניין מדינת ישראל כבר לא רלוונטית. כל זמן שחלקים גדולים באורתודוכסיה מוסיפים לחיות בעבר דמיוני ולהתכחש למציאות של ההווה, סוגיות כמו גיוס לצבא או שירות לאומי, לימודי ליבה של ידע כללי חיוני בכל בתי הספר הדתיים, הצטרפות לכוח העבודה וצמצום העוני והתפקוד הלקוי של משפחות כה רבות לעולם לא יזכו לטיפול הולם.
הפיתרונות אינם פשוטים ואינם פיתרונות שאפשר להכתיב או לקבוע בחוק, ולא משנה כמה הצעדים האלה ייראו פופולאריים. אך שינוי בהלך הרוח של החברה הזאת והתאמתו להווה חייבים להתרחש ובוודאי יתרחשו בסופו של דבר. העם היהודי תמיד היה מוכן לאתגר הזה, ואין בלבי ספק שנוכל לעמוד בו גם עכשיו.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
