Printer Friendly
זו תמיד אשמתנו
אחת הבעיות בעקבות ניסיונות המשא והמתן העגומים שהסתיימו לאחרונה בכישלון היא שאין לנו אפשרות להטיל את האשמה בכישלון על המתווך, דהיינו, משרד החוץ האמריקני ומזכיר המדינה, ואין לנו בררה אלא להטיל את האשמה על המשתתפים עצמם. בתחילה נראה הנשיא אובמה נטול פניות בהאשמות שהטיח בשני המשתתפים במשימת האיוולת הכושלת הזאת, אך מראיונות אחרונים עם גורמים "בכירים" בממשל האמריקני, עולה עכשיו בברור שארה"ב מאשימה את ישראל בכישלון המשא ומתן.
זה דפוס שנמשך כבר כמה עשורים, מאז אוסלו והסכמי ויי, דפוס שלפיו ישראל איננה מסוגלת לעמוד בציפיות של ארה"ב ובתביעות ההולכות וגוברות של הרשות הפלשתינאית. קל להבין מדוע מאשימים את ישראל בכישלון השיחות. הטלת האשמה על הצד הפלשתיני תהיה הודאה סמויה בכך שלא היה לשיחות האלה שום סיכוי להצליח מלכתחילה, מה שבוודאי ידגיש שוב את כישלונה של מדיניות החוץ האמריקנית בעשור החולף.
הסירוב של ישראל לשחרר את הקבוצה האחרונה של המחבלים המרצחים וההכרזה שהיא תמשיך בבניית דירות חדשות בעיקר באזור ירושלים "הכבושה" - גילה, רמת שלמה, רמת אשכול, מעלה אדומים, גוש עצמון וכדומה - הוא הסיבה העיקרית לכישלון השיחות. הטענה הזאת היא עוד אחת מיני אגדות רבות שמטשטשות את האמת במזרח התיכון בעולם הפלאי של ימינו.
כולם יודעים מה יישאר חלק ממדינת ישראל ולא משנה אם או מתי נגיע להסכם סופי, ואלה המקומות שבהם ישראל בונה, אך מישהו חייב לשאת באשמה על כישלון השיחות, אז למה לא ישראל?
לפני זמן רב, 40 שנה אם נדייק, כשהייתי ראש מחלקת הכשרות בארגון האורתודוכסים באמריקה, טסתי מניו יורק ללוס אנג'לס בענייני עסקים, אבל לא במחלקת עסקים. לידי – ישבתי במושב האמצעי, כמובן – ישבה אשת עסקים רצינית מאוד, כך נראה, שעבדה בקדחתנות על גיליונות אלקטרוניים שהיא פרשה לפניה על מגש המושב. זה היה בימים שאחרי מלחמת יום כיפור, והחרם הערבי על הנפט גרם אי נוחות רבה לאמריקנים, שיכולתם לנסוע במכוניות שלהם כאוות נפשם נפגעה.
אחרי זמן-מה, בלי להציג את עצמה או לומר דברי הקדמה, היא פנתה אליי ואמרה בקצרה "אתה יודע שהכול באשמתך!" מטבע הדברים, נרתעתי קצת מההתפרצות ומנימת הקול של האישה. אך הצלחתי להתעשת והשבתי לה ברוגע "לא, גברתי. ייתכן שזה בגללי, אבל זאת לא אשמתי!" אין שום ספק שהקב"ה עשה בלגן שלם במזרח התיכון בגללנו, אבל זאת לא אשמתנו. אסור להאשים אותנו באופן שרירותי בטעויות ובעקשנות של אנשים אחרים.
מה יהיו תוצאות כישלון השיחות האחרונות לא ידוע עכשיו. החיבור החדש והכפוי בין החמאס לרשות הפלשתינית, שנשלטת על ידי הפתח, עוד לא עמד במבחן הזמן והקשיים. האם הפלשתינאים יכריזו על הקמת מדינה באו"ם? ואם כן, אז מה? האם יהיה ניסיון להתחיל גל חדש של מעשי אלימות נגד יהודים שחיים בישראל, חלילה? האם ישראל תמשיך להיות מתויגת כמדינת אפרטהייד, כאשר שום יהודי אינו מורשה להיכנס לערב הסעודית או אפילו לרמאללה? ושוב, אם כן, אז מה?
זה העתיד הבלתי ידוע שממתין לנו. אנחנו יכולים רק להודות שהעתיד בלתי ידוע, אך הוא מתאפיין במסתורין, באירועים בלתי צפויים ובתוצאות שקשה לדמיין. רק העבר יכול לסייע לנו להבין את ההווה ולעזור לנו התכונן לעתיד. אם אחרי מאה שנים של אלימות ערבית נגד יהודים בארץ ישראל, אנחנו עדיין לא קולטים מה הכוונות שלהם כלפינו, אנחנו באמת קשי הבנה.
מה שאנחנו יכולים לקוות לו, ולמעשה מה שאנחנו צריכים להתעקש עליו, הוא שינוי בהלך הרוח של השכנים שלנו, נכונות להכיר בזה שישראל כאן ותישאר כאן ונכונות לפתוח במשא ומתן אמיתי שיהיה לו סיכוי להצליח ולהניב הסכם בר קיימא. הסכם כזה לא רק יספק את שני הצדדים אלא גם יהיה הסכם ששני הצדדים יוכלו לחיות אתו. עד אז אנחנו יכולים רק לחכות ולהמשיך לבנות.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
