Printer Friendly
וארא
הקב"ה נגלה למשה בתחילת פרשת השבוע ומספר על יחסיו עם אבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב. התלמוד אומר שהקב"ה מתלונן, כביכול, ואומר שעצוב שאלה שחיו והיו כאן אינם עוד. זה בא בהקשר של הקובלנה שמשמיע משה לקב"ה על כך שמאז שהוא פנה לפרעה מצבם של בני ישראל במצרים רק החמיר במקום להשתפר. אבות האומה מעולם לא התלוננו כשהקב"ה העמיד אותם בניסיונות והציב בדרכם קשיים ואתגרים. הם האמינו בכל לבם להבטחת האל שהכול יהיה בסדר בשבילם ובשביל צאצאיהם. אברהם ויצחק ראו את המקום מרחוק, ועל אף שתחילה היו צריכים לעבור את הניסיון הגדול מכול, את העקידה, הם ראו מרחוק את בית המקדש ואת גאולת עם ישראל שהייתה עתידה להתרחש באותו המקום בהר המוריה. הקב"ה תמיד מבקש סבלנות וראייה לטווח הרחוק. חז"ל אמרו "איזהו חכם - הרואה את הנולד". אדם צריך לראות דברים לטווח רחוק ולחשוב איך ההווה ייראה מהעתיד. המשימה של משה במצרים היא לא להיבהל מהאירועים הקודרים של ההווה. גם הוא צריך להיות מסוגל לראות את העתיד, לדעת שיהיה טוב יותר, ואף חשוב מזה, לשכנע את בני ישראל להיות שותפים לאמונתו בעתיד הזה. הקב"ה דורש ממשה אותה רמת אמונה שהייתה לאברהם, ליצחק וליעקב.
מעניין לציין שהקב"ה נגלה למשה ולבני ישראל תמיד כאלוהי אברהם, יצחק ויעקב ולא כבורא עולם או בתארים אחרים שיכולים לזהות אותו. אנחנו, היהודים, מחקים את סוג התיאור הזה בתפילת עמידה, שאנחנו אומרים שלוש פעמים ביום, בברכה "אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב". החיבור שלנו לאלוקים הוא באמצעות הורינו, אבות אבותינו שהם מייסדי הדת והאומה. המדרש אומר שהקול שדיבר אל משה בסנה הבוער נשמע לאוזני משה וללבו כקולו של עמרם אביו. כל זמן שיהודי מרגיש שקול העבר שלו מדבר אליו גם בהווה, יש לו קשר חזק לאלוקות ולקדושה. בעבור יהודים רבים חוט הזיכרון העתיק והחזק הזה נחלש, ולפעמים אפילו ניתק. מסיבה זו אלוקים כבר לא נוכח בחייהם ושוב איננו גורם שמשפיע עליהם. גם הם וגם אנחנו באמת צריכים להתאבל על מה שאבד לנו ולא ישוב עוד לעולם. הקב"ה דומה לחנווני ששירת דורות רבים במשפחה שלנו ונתן לכולם אשראי ומצרכי מזון, ואנחנו, הלקוחות האחרונים בשורה הזאת, מבקשים ממנו עוד אשראי על סמך היחסים הממושכים שהיו לו עם המשפחה שלנו. העבר באמת ובתמים מוסיף לחיות בקרבנו.
