Printer Friendly
פרשת ויקרא
מילת הפתיחה בפרשה ובחומש שאנחנו מתחילים לקרוא השבוע מעוררת שאלה בסיסית.
"ויקרא" פירושו שאלוקים קרא, כביכול, למשה ודיבר אתו. חז"ל דנים בפירושיהם
איך התנהלה התקשורת הזאת בין אלוקים למשה והיכן התנהלה השיחה. חז"ל גם שמו
לב שהמילה "ויקרא" כפי שהיא כתובה בתורה מסתיימת באלף קטנה. על אף שזה לא
קשור לכאורה לשאלה היכן וכיצד דיבר אלוקים עם משה, דומני שיש לזה קשר ברור
לשאלה מדוע דיבר אלוקים אל משה ובחר דווקא בו להיות המחוקק הגדול של
האנושות.
חז"ל אומרים לנו שהאלף הקטנה ב"ויקרא" מלמדת על הענווה הרבה של משה.
משה מסרב לפאר את עצמו בגלוי ולכתוב בתורה שאלוקים קרא דווקא לו, ועם זאת,
הוא
מוכרח לעשות זאת, כי אלוקים הורה לו איך עליו לכתוב את התורה בדיוק. משום כך,
משה התפשר, כביכול, וכתב את המילה "ויקרא" עם אלף קטנה, שמראה שאיננו ראוי
לכבוד שאלוקים העניק לו. אותה צניעות וענווה, התחושה שאדם אינו צריך להרשות
לעצמו לעסוק בגלוי בהשתבחות עצמית, ולא משנה כמה חשוב מעמדו הציבורי, היא
הסיבה העיקרית לכך שאלוקים בוחר לדבר עם אנשים מסוימים ומדריך אותם בתפקידם
כמנהיגים. התלמוד מלמד אותנו שאלוהים מתעב יוהרה, שחצנות והתפארות עצמית מיותרת בבני אדם בכלל ובמנהיגי ציבור בפרט.
אלוקים עצמו, כביכול, מתקשר עם בני האדם, כפי שאמר לאליהו הנביא "בקול
דממה דקה". הקב"ה בוחר להתגלות לבני האדם בצניעות, אם אפשר להשתמש
במונח כזה
כשמדברים על אלוקים. כל נביאי ישראל ממשה והלאה היו ערים לכך שאלוקים
הגביל, כביכול, את קולו במונחי עוצמה וחלל כשדיבר אליהם. רש"י מציין בפרשת
השבוע שקולו
של אלוקים לא יצא מקודש הקודשים של המשכן, על אף שהיה בלתי מוגבל ואינסופי
בעוצמתו. אין זה רק תיאור של אירוע שקרה מזמן במדבר סיני אלא אחד ממאפייניו
של הקב"ה - הבחירה להתגלות לבני האדם ב"קול דממה דקה". הנביא ישעיהו
נכווה בשפתיו מגחלת המלאך לאחר שקטרג על ישראל בשמים והרשה לעצמו להיות
השופט
במקום להיות רק כלי לרצון האל ולהוראותיו.
כלל הענווה דורש מאתנו שלא לדון אחרים מראש ולא להניח שאנחנו יכולים לדעת לבטח
מה הכוונות האמיתיות של האל. בני אדם יכולים לטעות. אלוקים אינו טועה לעולם. די בזה
כדי לעורר בבני האדם תחושת ענווה וצניעות. האלף הקטנה של "ויקרא" צריכה לשמש
לנו תזכורת מתמדת ביחסינו עם הבורא וגם עם בריותיו.
שבת שלום
רבי ברל ויין
