Rabbi Wein.com The Voice of Jewish History

Rabbi Wein’s Weekly Blog
 Printer Friendly

ימי תענית ולילות קיץ



הקיץ בישראל הוא תקופה של הפגנות במוצאי שבת. רוב הזמן מקורן של ההפגנות האלה באוסף של אנשים שמחפשים סיבה להפגין, ולא בסיבה שמעוררת אנשים להפגין.  זה רק עיסוק למוצאי השבתות החמים בתל אביב. שנים רבות עסקו ההפגנות בעיקר בתהליך השלום עם הפלשתינאים. אך לרוב המכריע של הישראלים התברר שהפלשתינאים אינם מעוניינים בשום תהליך שלום שיבטיח את ביטחונה של מדינת ישראל היהודית או אפילו את עצם קיומה. לכן תהליך השלום כבר לא מצליח להוציא אנשים להפגנות או לעצרות, למרות הטענות של השמאל הקיצוני בישראל שרק ישראל וההתנחלויות אשמים בכך שאין לנו שלום עם העולם הערבי. בקיץ שעבר נדמה היה שהמפגינים מצאו נושא שנפל על אוזניים קשבות בציבור הישראלי הרחב – שוויון חברתי וכלכלי. אך גם הסוגיה הזאת דעכה אט-אט לאחר שהפוליטיקאים שילמו מס שפתיים והקימו ועדות לבדיקת הנושא (מחיר גבינת הקוטג' ירד לזמן-מה, אך התחיל לעלות שוב בהדרגה), אך היו מעט מאוד הישגים ממשיים בחזית הזאת. העובדה שהמתסיסים והאנרכיסטים ניצלו את ההפגנות למען שוויון חברתי כדי לנהוג באלימות ולחולל מהומה ציננה מאוד את ההתלהבות של המפגינים להמשיך ולמחות למען מטרה זו שנראית ראויה. אז עכשיו הנושא שמוציא את המפגינים לרחוב הוא אחת הסוגיות החביבות על החברה הישראלית: התנפלות על חרדים ותביעה לכפות עליהם להתגייס לצבא או לעשות שירות לאומי.

 
החברה החרדית איננה זוכה לפופולריות או לכבוד, וזאת בלשון המעטה, בחברה הישראלית הכללית. יש לכך סיבות רבות. חלקן מוצדקות בגלל התנהגות החרדים, אך רובן דמיוניות ובלתי מוצדקות. למרות זאת, החברה החרדית מעולם לא ראתה לנכון להתייחס לנושא ולהאיר את עיניהם של מלעיזיה בכל הנוגע לערכי היסוד שקובעים את ההתנהלות ואורח החיים של החרדים. העובדה שהחברה החרדית מרשה לעצמה להתנהל  דה-פאקטו לא על ידי מנהיגיה הרבנים אלא על ידי פוליטיקאים ומאכרים, רק פוגעת בה ומעכירה את התדמית שלה בעיני הציבור הרחב בישראל. זאת אחת הסיבות ששאלת החרדים והשירות הצבאי הפכה לנושא הטבעי והמתבקש בהפגנות של מוצאי שבת, כששאר הנושאים לא מטרידים את הציבור מספיק כדי שייצא אל הרחובות באלפיו. אבל כל היגיון ושכל הישר אומרים לנו ששילוב הציבור החרדי בחברה הישראלית ושילוב החרדים בצה"ל או במסגרת של שירות לאומי הוא תהליך הדרגתי, תהליך שדורש זמן, סבלנות, סובלנות, חינוך, פשרה ורצון טוב מצד כל המעורבים בדבר. כפייה, עונשי מאסר וקנסות למיניהם הם פיתרונות פופוליסטיים שלא תהיה להם השפעה של ממש על העולם האמיתי שבו אנחנו חיים כרגע. חלוקה שווה של הנטל הלאומי היא סוגיה פופוליסטית שקשורה קשר הדוק לבחירות, אך כמו נושא השוויון החברתי, זה לא עניין שיכול להיפתר על ידי החלטה ממשלתית או יומרה פוליטית.
 
ביום ראשון שעבר ציינו את תענית יז' בתמוז, יום שהתרחשו בו אסונות רבים בהיסטוריה של עם ישראל. כמה מהאסונות האלה התרחשו בגלל גורמים מבחוץ: נפרצו חומות ירושלים, ספר תורה שנשרף על ידי רודן ועוד. אך חלק מהאסונות אנחנו המטנו על עצמנו בהתנהגותנו, כמו שבירת לוחות הברית שמשה שבר כשראה את בני ישראל סוגדים לעגל הזהב. על אף שגם האסונות ה"חיצוניים" פקדו אותנו בגלל החסרונות הרוחניים שלנו, קל לנו יותר להשלים עם  הרעיון שיש לנו בעולם אויבים מרים וקשים, אויבים שלפעמים מצליחים לנצח אותנו באופן זמני. אך לא נוכל לתרץ לעולם את ההרסנות שמקורה באסונות "הפנימיים", באלה שאנחנו המטנו על עצמנו. דמוניזציה של אוכלוסיה שלמה של יהודים בוודאי לא תועיל, והניסיון לכפות עליה לעשות מה שאחרים רוצים שהיא תעשה נועד לכישלון בעליל. אלה שרקדו סביב עגל הזהב והכריזו "אלה אלוקיך, ישראל!" לא היו מוכנים לסבול דעה שונה או אורח חיים אחר. כולם היו חייבים לעבוד את עגל הזהב. התוצאה הייתה מלחמת אזרחים, מותם של אלפים מבני ישראל והשמדת עגל הזהב בסופו של דבר. יש הרבה אירוניה  בעובדה שאלה שצועקים כל הזמן נגד כפייה בישראל הם עכשיו חיל החלוץ במאמץ לכפות את דרכם על זולתם. רק תוכנית סובלנית של שילוב הדרגתי תוביל, בסופו של דבר ובאופן בלתי נמנע, לפיתרון הבעיה הקשה הזאת. הפגנות בלילות קיץ לא ישיגו את התוצאה המקווה בתחום הזה.
 
שבת שלום,

הרב דוב ברל ויין 

Subscribe to our blog via email or RSS to get more posts like this one.