Printer Friendly
היום שאחרי
יש ויכוח גדול בשאלה מי ניצח בעימות האחרון בין ישראל והחמאס. רק ימים יגידו אילו השפעות ארוכות טווח, אם בכלל, היו למאבק האלים הזה. עם זאת, אני חושב שכמה דברים כבר ברורים, ואחד מהם הוא שחרף הלחצים הבינלאומיים, מדינת ישראל עדיין עצמאית וחזקה מספיק כדי להגיב למעשים של תוקפנות אלימה.
העולם מתקשה להבין שדם יהודי כבר איננו משהו שאפשר לשפוך בלי לשלם. תמיד אפשר להתווכח על הטקטיקה שבוחרת מדינת ישראל, אך רק עיוורים, חירשים, או טיפשים (שמהם אין מחסור), יכולים להטיל ספק בשינוי האסטרטגי שחוללה מדינת ישראל בעולם היהודי.
התגובה של ישראל למטחי הרקטות של החמאס הייתה מידתית, מדויקת ומוצלחת, כך אנחנו מקווים, לפחות לטווח הקצר. אבל צריך להיות ברור לכולם, לאויבינו הגלויים ולידידינו הנכבדים, שישראל לא מתכוונת ללכת בשקט אל הלילה רק כדי לזכות בנקודות אהדה מצדקנים למיניהם בעולם שחיים באשליות ואולי אפילו לוקים באנטישמיות. ישראל איננה ספרטה, אך מדינת ישראל פירושה המשך קיומם של עם עתיק ודת עתיקה שמביאים ברכה לאנושות כבר אלפי שנים.
לכן התקריות האלימות האחרונות אינן אלא עוד הערת שוליים בתזה הארוכה של הקיום היהודי. התמונה הכוללת של העתיד היהודי תמיד נראתה חלשה ומבהילה. ובכל זאת, אנחנו כאן, וכאן נישאר, ויש לנו הזכות ואפילו החובה להתנהג בהתאם.
האויבים שלנו אינם טועים לעולם, וגם כשהם טועים, הם אינם מודים בטעותם לעולם. הם גם לא מסוגלים להכיר בטעות או בתבוסה. במצרים עדיין חוגגים את מלחמת יום כיפור כניצחון של צבאות ערב. המציאות שיצרה מלחמת העצמאות שהתחוללה פה לפני 65 עוד לא חלחלה לתודעה של הערבים.
ההרס שהפונדמנטליזם האסלאמי זרע במזרח התיכון ובכל העולם זוכה להתעלמות מצד האנשים שנפגעו יותר מכול מקיומו, משלטונו ומהאידיאולוגיה שלו. האביב הערבי התפוגג לכאוס הקבוע של המזרח התיכון, לשפיכות דמים, לאנרכיה ולדיקטטורות מתחדשות. כמה תמימים היו כל אלה שציפו שמשהו אחר יקרה.
חברה בנויה על חינוך, המשכיות, אידיאליזם וחזון. היא לא יכולה להתבסס על קנאות והשמדה של אנשים אחרים. עד שהעולם המוסלמי ילמד את הלקח הזה ויפנים אותו, צפויה לכולנו דרך קשה וארוכה. מי היה משער שהעולם יתגעגע לשאה של איראן, לחוסני מובארק ולחאפז אל אסד? אבל בהשוואה למה שיש לנו עכשיו, הם נראים לא רע בכלל.
חוסר היכולת של העולם הערבי לקחת את עצמו בידיים אחראי לחוסר יציבות שלא מרפה מהאזור הזה ומחלחל גם לחלקים אחרים בעולם. הטרור הוא אולי טקטיקה, אבל לעולם אינו אסטרטגיה. אין ספק שבלי אסטרטגיה וחזון, המצב הנוכחי רק יימשך.
קראתי למאמר הזה "היום שאחרי", אבל השם לא לגמרי מדויק. צ'רצ'יל אמר פעם, אחרי הניצחון של בעלות הברית על גרמניה, "זאת עוד לא ההתחלה של הסוף. הבה נקווה שזה הסוף של ההתחלה." לא ברור לי באיזה שלב של הגאולה וההתחדשות אנחנו נמצאים. אך ברי לי שמוקדם מדי לקרוא לזה "היום שאחרי". אורך רוח ועוז רוח, אמונה ותקווה הם כלי הנשק העיקריים שלנו, כיפת הברזל הקבועה שתגן עלינו.
אמנם קשה מאוד להמליץ על סבלנות וסטטוס קוו, אך נדמה לי שקשה עוד יותר להמליץ על ויתורים חד צדדיים ועל הצעות שלום חולמניות שלא מובילות לשום מקום. אני בהחלט מקווה שאנחנו בסוף ההתחלה. כוחנו ואמונתנו יובילו אותנו לתחילת הסוף ולשלום ולביטחון שיבואו ביום שאחרי סכסוך שנמשך כבר למעלה ממאה שנים.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
