Weekly Parsha
ויצא
Printer Friendly
אברהם, יצחק ויעקב סבלו מקנאה שמקורה בהצלחה שלהם ובסביבה שבה הם חיו. אברהם זוהה כ"נשיא אלקים בקרבנו", ובכל זאת התקשה להשיג חלקת קבר לשרה. יצחק גורש מממלכת אבימלך "כי עצמת ממנו מאוד", ובפרשת השבוע, לבן אומר ליעקב שכל מה שיש ליעקב הוא בעצם רכושו של לבן. ברכת האלקים וההבטחה שלו להגן על האבות ועל האמהות של עם ישראל הצילו אותם משכניהם, מקרוביהם ומאויביהם. אך עצם ההצלחה וההישגים של המשפחה הקטנה הזאת, בהתאם להבטחת האלקים וכנגד כל הסיכויים והמתנגדים, מעוררת שנאה וקנאה בשכניהם, על אף שהשכנים עצמם, כמו אבימלך ולבן, מרוויחים מאוד מההישגים של יצחק ויעקב.
חכמי התלמוד לימדו אותנו ש"שנאה מקלקלת את השורה", השנאה מפריעה לחשיבה הגיונית. אז במקום הכרת תודה וחברות, ההישגים של האבות והאמהות מולידים רק חמדנות, קנאה ורדיפות, ותמיד יש איום באלימות ברקע. כל המאמצים לשמור על פרופיל נמוך ולרכך את התקפת לבן רק מגבירים את הקנאות והשנאה. לא לחינם ההגדה של פסח מציגה את לבן כאויב הגדול ביותר לקיום העם היהודי, גדול אפילו יותר מפרעה במצרים. אך כמעט כל אויבי היהודים במשך השנים סבלו מאותם פגמי יסוד מוסריים: כפיות טובה, קנאה וחמדנות. כל אלה מתגלים לנו בפרשת השבוע.
מישהו אמר לי שאולי אם היינו שומרים על פרופיל נמוך יותר בעולם והיינו מקבלים פחות פרסי נובל והיינו משפיעים פחות בתחומי התקשורת, האנטישמיות הייתה פוחתת. תחום ה"אם היינו" הוא תמיד בעייתי מבחינה שכלית. אין ספק שהעולם והאנושות היו הרבה יותר דלים אילו בלמו היהודים בכוונה תחילה את המרץ, היצירתיות והתבונה שלהם מלתרום לתרבות האנושית. בוודאי אין ערובה שהעולם היה אוהב אותנו יותר מכפי שהוא אוהב אותנו עכשיו אילו היינו פחות מצליחים ופחות בולטים. עצם העובדה שהקב"ה ברך את האבות בהצלחה ובהשפעה מראה שזה מה שהוא רוצה בשבילנו. התורה אומרת במפורש שכל העמים וכל משפחות האדמה יתברכו בנו. לכן, במקרה שלנו, המוסיף לאו דווקא גורע. אך נאסר עלינו לנפנף בהצלחתנו בפניהם של אלה שגורלם שפר עליהם פחות. צניעות בהתנהגות ובהליכות היא שותף חשוב להצלחה.
זה גם הלקח שיעקב אבינו אמור ללמד אותנו. אסור לנו לרסן את כישרונותינו ואת הישגינו, אך אנחנו בוודאי מצווים לרסן את האגו שלנו ואת הרהב שלנו. גם זאת תכונה יהודית חשובה שצריכה להיות יסוד מרכזי בחיינו.