Printer Friendly
תאוות בצע ושנאה
בארצות הברית, יום שישי שאחרי חג ההודיה מכונה "יום שישי השחור", על שום שבחנויות שם מוכרים ביום הזה סחורה יותר מבכל יום אחר בשנה. הסוחרים מרוויחים יפה, ולכן הנתונים בספרי החשבונות נרשמים בשחור, ולא בצבע אדום, שמסמן הפסדים וגירעונות.
ב"יום שישי השחור" השנה פרסמה חנות גדולה שהיא תמכור מכשיר טלוויזיה עם מסך גדול בהנחה משמעותית מאוד ושהחנות תיפתח את דלתותיה בשש בבוקר כדי לקבל את המון מחפשי המציאות שצפוי להגיע. עובד במשרה חלקית פתח את הדלתות בשש בבוקר כדי לאפשר לעדר הקונים שהמתין להיכנס לחנות. ההמון דהר פנימה, הפיל את העובד לרצפה ורמס אותו למוות. הקונים התעלמו מהקורבן חסר הישע שהיה מוטל שם ומהפרמדיקים שניסו להחיות אותו, חטפו את הטלוויזיות שלהם ועזבו את החנות בחיפזון כשהם מדלגים מעל הקורבן ומעל האנשים שניסו להציל את חייו.
החמדנות מנצחת הכול, אפילו במחיר חיי אדם. זה מה שמזין את הרציחות שמתבצעות על ידי כנופיות הפשע המאורגן בכל העולם. זה מה שהורס משפחות, קהילות וחברות. תאוות הבצע הורסת כל מושג של ערך יחסי בחברה. אין שום טלוויזיה עם מסך שטוח במבצע ששווה חיי אדם. ולמרות זאת אנחנו עדים לכך שבשביל אנשים רבים הערך היחסי של חיי אדם נמוך הרבה יותר מזה של טלוויזיה עם מסך שטוח שאפשר לרכוש במחיר מציאה.
באותו "יום שישי השחור" הגיעו גם הידיעות המחרידות והטרגיות על טבח באזרחים על ידי קנאים מוסלמים במומביי שבהודו. גם שם לחיי אדם אין ערך בהשוואה לאיזה מושג מעוות של קנאות דתית ושנאה ל"אחר". המוסלמים לא יכלו להפיק שום רווח אסטרטגי או טקטי מן ההתקפה. זה היה רצח אכזרי וחסר אבחנה. אך העובדה שמרכז יהודי היה מטרה וששוכניו נטבחו בוודאי איננה מקרה, מפני שהיהודי הוא תמיד התגלמות "האחר".
כל ייחוס של מסע הרצח הזה לסכסוך הישראלי-ערבי יהיה פרשנות לא נכונה של המצב. הודו ההינדית ושכנתה המוסלמית פקיסטן הפכו לישויות עצמאיות - פיתרון של שתי מדינות - כבר לפני שישים שנה. למרות כל זאת, השנאה עדיין שולטת ברחוב המוסלמי שם כפי שהיא שולטת באזורים המיושבים על-ידי ערבים כאן. זה מצב חסר היגיון, בזוי, הרסני ומסוכן מאוד לכל הנוגעים בדבר.
שנאה היא מצב של הנשמה שקרוב לחמדנות. השנאה לא משאירה כמעט ערך לחיי אדם. השנאה מולידה אנשים שמוכנים להיהרג בתנאי שהם הורגים איתם גם אחרים. זה מצב שמנוגד לכל היגיון והופך כל משא ומתן משמעותי לבלתי אפשרי כמעט.
חכמי התלמוד לימדו אותנו ששנאה תמיד הורסת כל סיכוי לחיים תקינים ויצרניים. היום אנחנו עדים במו עינינו לאמיתותה של אמירה זו.
במסכת אבות לימדונו חז"ל ש"הקנאה, השנאה והתאווה מעבירין את האדם מן העולם". בכך הם התכוונו לומר שאם לא מרסנים את התכונות הרעות האלה, הן הורסות את הפרט ואת החברה. אדם שנשלט על ידי חמדנות, תאווה, שנאה וקנאה נמצא במלכודת שהוא עצמו יצר, מלכודת שאינה מעניקה שום ערך לחיי אדם. בשביל אדם כזה כל האמצעים, גם אם הם אלימים ורצחניים, כשרים לשימוש.
החברה חייבת ללמוד להתגונן מפני ערכים מרושעים כאלה. אולי המשבר הכלכלי העולמי שאנחנו חווים היום ידחף אותנו לשנות את סדר העדיפויות של החברה שלנו. אולי החמדנות תתמתן מעט, אם כי קשה להעלות על הדעת פיתרון לשנאה יוקדת כזאת. כל הפילוסופיות הפציפיסטיות בכל הדורות התנפצו לרסיסים על סלעי השנאה חסרת ההיגיון. זאת הטרגדיה של ההיסטוריה האנושית - העובדה שהשנאה הורסת כל ערך אנושי, בוודאי את ערך חיי האדם באשר הוא וזכותו של "האחר" לחיות בלי פגע. חינוך של דור חדש לשכוח שנאות עתיקות הוא יעד מאתגר ביותר. אך אם לא ננסה להשיג אותו, אסון מומביי עלול, חלילה, להתרחש שוב ושוב. ההיסטוריה כולה מלמדת אותנו שהחשש הזה ממשי.
תאוות בצע, שנאה ושאר המידות הרעות שנלוות אליהן באמת ובתמים מעבירות אנשים מן מהעולם הזה. הטרגדיה היא שגם הקורבנות של החולשות האלה וההתנהגות הזאת עוברים מן העולם. אולי עכשיו נהיה ערים להגדרה אחרת, קודרת יותר, ל"יום שישי השחור".
