Printer Friendly
פרשת ויקהל-פקודי
הקריאה בספר שמות מסתיימת בשבת הזאת. כל הדרמה של לידת המשפחה היהודית
כאומה מצויה בחלק הסיפורי של הספר הזה. בסדרה של אירועים שלא יתוארו כמעט,
מתחילים בני ישראל תור זהב של גלות במצרים, שבסופו של דבר הופך לסיוט של
רדיפה ושעבוד. במחיר יקר של אובדן נורא, בני ישראל נגאלים בדרך נס, ומנהיג דגול,
משה, מופיע ומושיע אותם משעבוד מצרים. הם שוב ניצלים באורח נס מהשמדה בים סוף,
ואז מגיעים למדבר סיני. שם הם מתקיימים על מן שיורד מן השמים ומים מבאר מרים.
בדרמה גדולה הם מקבלים את התורה בהר סיני, אך ברעש גדול לא פחות, הם סוגדים
לעגל הזהב וחוטאים חטא שישפיע על כל חשבון ההיסטוריה היהודית. לבסוף, בני ישראל
בונים מבנה מורכב, את המשכן, שאמור לשמש להם כמרכז להתגלות רוחנית. אהרון ובניו
נבחרים לשמש ככהנים שישרתו במשכן, ונתפרים להם בגדים מיוחדים שישמשו אותם
בזמן העבודה במשכן. ספר שמות מסתיים כשרוח ה' יורדת, כביכול, לשכון המשכן,
ובכך קוראת לבני ישראל להיות גוי קדוש וממלכת כהנים. מה אנחנו אמורים להבין
מסדרה מבלבלת זו של אירועים מופלאים? איך הסיפור הזה משפיע עלינו ומדריך
את התנהגותנו ודרכי פעולתנו בהווה ובעתיד?
סבורני שיש כאן דפוס שחוזר בחיים היהודיים בכל הדורות. כמו שהסיפורים על האבות
והאמהות בספר בראשית נתפסו על ידי חז"ל כסימנים להיסטוריה היהודית העתידית,
גם האירועים בספר שמות הם לקח נוסף לעתיד עם ישראל בכל הדורות. האשליה של
"תור הזהב" בגלות, קוצר הרוח של בני ישראל לנוכח המכשולים והאתגרים, הקלות
שבה היו מוכנים לעבוד את עגל הזהב ואלילים שפופולריים עד היום, כל אלה מתוארים
בספר שמות בברור. אנחנו מקבלים אתגר לבנות משכן רוחני מסובך, מוקפד, עתיר
בפרטים. להיות העם הנבחר פירושו לעמוד תמיד מול אתגרים של שנאה מבחוץ
וחולשת
הרוח מבפנים. מטרת השכנת השכינה, רוח ה', בתוך כל אחד ואחד מאתנו, בתוך
המשפחות ובתוך הקהילות מובעת שם בצורה ברורה. ספר שמות הוא לפיכך הספר של
כולנו, של כל הגילים וכל המזגים, לאורך כל הקשיים ובכל ההצלחות. אין זה
פלא, אם כך, שבסיום קריאת ספר שמות אנחנו אומרים לעצמנו ברכה שהיא גם אתגר
"חזק חזק ונתחזק". רק בחוזק הפנימי שלנו ובמסירות המתמדת לתורה ולאידיאלים
שלה נוכל
לראות שוב, כביכול, את השכינה שוכנת במחננו ובלבותינו.
שבת שלום
רבי ברל ויין
