Rabbi Wein.com The Voice of Jewish History

Rabbi Wein’s Weekly Blog
 Printer Friendly

שירה


היהדות היא דת של מילים. המילים הקדושות של התורה הן הבסיס לכל המסורת היהודית.

כידוע לכל, מילים יכולות לבוא בצורות רבות - שירה, פרוזה, נאומים, מצוות, מסות והכרזות. בתורה מופיעים שילובים של מילים מכל הסוגים האלה.

על אף שרוב לימוד התורה מתמקד ומתרכז בהכרזות ובמצוות שיש בה, חכמינו תמיד היו

ערים ליופי הפנימי של השירה בשפה העברית, ולא רק לחלקים השיריים ממש של התורה, כמו שירת הים של משה ובני ישראל, או להבדיל, ברכות בלעם. גם קטעים פרוזאיים יותר בתורה, כמו ברכות יעקב ומשה, חז"ל הבינו בשפה ובמקצב השיריים שלהם.

כך, מראשיתו של עם ישראל, הפכו השירה והערכה לשפה לחלק בלתי נפרד מהחיים היהודיים ומהלימוד התורני.

מטבע הדברים, ספרים מסוימים בתנ"ך עצמו נתפסו כיצירות שיריות, ובראשם ספר תהילים. אבל כולנו מבינים שהפרוזה של ישעיהו או עמוס גם היא בעצם שירה עברית בצורתה הנעלה ביותר. מאחר שספרים אלה בתנ"ך, תהילים, ישעיהו, עמוס וכו', היו חלק מהתפילות שנאמרו בבית-הכנסת בכל יום או בכל שבוע, התרגלה האוזן היהודית בקלות להוד של השירה בשפה העברית. כך נעשתה השירה, ונשארה, מרכיב קבוע וחשוב בתפילות היהודיות ובחיי היהודים.

התורה עצמה מתייחס לתוכנה כ"שירה". בעקבות זאת כל צורות השירה - הליטורגית, הכללית והאישית - הפכו לתופעות רווחות בחיים היהודיים מתקופת התלמוד והלאה. הפייטן הנחשב ביותר של השירה הליטורגית היה רבי אלעזר הקליר, שפיוטיו הם בסיס לחלקים רבים בטקסי התפילה היהודיים עד ימינו. יש המזהים אותו עם אחד התנאים מארץ ישראל במאה ה-2, אך רוב החוקרים ממקמים אותו בבבל של המאה השביעית או בקהילה ים-תיכונית אחרת.

בימי הביניים היה השימוש בשירה רווח ומכובד גם ביהדות אשכנז וגם ביהדות ספרד. גדולי המשוררים של העם היהודי כמו רבנו שלמה אבן גבירול, רבנו יהודה הלוי, רבנו משה ורבנו אברהם אבן עזרא ורבנו שמעון ממגנצא, תרמו להתפתחות השירה העברית. רוב השירה הוקדשה לתפילות וליטורגיקה, כמו סליחות, קינות ופיוטים.

אך אותם משוררים גדולים חיברו גם לא מעט שירי חול. "שירי הים" של יהודה הלוי נשארו עד ימינו דוגמה קלאסית לשירה עברית במיטבה. שירי טבע ושירי אהבה היו פופולריים מאוד בעולם היהודי של ספרד וצפון אפריקה, וחיבור שירים במיוחד לכבוד ציוני דרך בחיים, כמו נישואים, ברית מילה או לוויה, נחשב לדבר מקובל ואפילו לנימוסים

טובים.

חיבורים רבניים רבים בכל הדורות, אפילו עד תקופתנו, הכילו הקדמות שנכתבו בצורת שירה. הרבנים שחיברו אותם חשו כמעט חובה לנסות ולשלוח יד בכתיבת שירה כאשר הציגו את ספריהם המלומדים. במאות ה-19 וה-20, שירה בעברית וביידיש על כל ההיבטים של החיים ושל הספרות רווחה מאוד. כשהזמנים השתנו במהירות נולדה סוגה שלמה של שירה נוסטלגית עשירה בזיכרונות, בפאתוס ובעצבות.

עם עליית הציונות והלאומיות נכתבו הרבה שירים עבריים שתיארו את הצורך לחזור לארץ-ישראל להקים בציון מדינה יהודית. הדור שלנו עד לגידול עצום בשירה שמתייחסת לשואה ולהקמת מדינת ישראל. ברור שרוב צורות הפרוזה מדברות אל המוח ואל השכל של האדם, ואילו השירה מדברת אל לבו ואל רגשותיו.

מאחר שהיהדות תמיד עוסקת בנשמה וברוח הפנימיות של האדם, שהרי הקב"ה בוחן הכליות והלב ("רחמנא לבא בעי"), אין צורך לומר שהשירה ראויה למקום של כבוד בחיים היהודיים ואף מקבלת אותו. השירה משקפת את הערגה ואת התקוות ומסייעת לנו להתגבר על הפחדים ועל החששות. אולי זאת הסיבה שהתורה בחרה לתאר את עצמה במונחים של שירה - שירה של נצח ושל יראת השם.

משורר אנגלי מפורסם כתב פעם: "את השירים יוצרים שוטים כמוני וכמוך, אבל רק אלקים יכול לברוא עץ". הוא טעה. אלוקים יוצר גם שירה.

שבת שלום,

הרב דוב ברל ויין

Subscribe to our blog via email or RSS to get more posts like this one.