Rabbi Wein.com The Voice of Jewish History

Rabbi Wein’s Weekly Blog
 Printer Friendly

ניסן


את חודש אדר אנחנו מקבלים תמיד באמרה היהודית הידועה "משנכנס אדר מרבים
בשמחה". יש לנו מצווה להרבות בגילויים של שמחה. זה בהחלט מובן מאחר שבאדר חלים
ימי השמחה של פורים וחגיגת הישועה וההצלה מתכניות השמד של המן הרשע. אך אם
הצלה מחורבן לאומי היא סיבה לשמחה, והיא בוודאי צריכה להיות, גם את חודש ניסן היינו צריכים לקבל ב"מרבים בשמחה". שהרי חודש ניסן, שחג הפסח הוא לבו, הוא
בוודאי רגע שראוי להנצחה בלוח השנה היהודי. הוא מסמל את גאולתנו משעבוד מצרים ואת ההצלה של היהודים מחורבן בלתי נמנע, לכאורה. לפיכך, אם יש רגע של שמחה
בלוח השנה היהודי, ברי שהוא צריך להיות בניסן ובפסח.

עם זאת, אפילו בתיאור החגים היהודיים בתפילות שלנו, פסח מתואר כ"זמן חירותנו",
ואילו סוכות נקרא "זמן שמחתנו". מדוע פסח איננו זמן שמחתנו? ומדוע אין שום המלצה
להרבות בשמחה משנכנס ניסן? היש שמחה גדולה יותר מזו של יציאה מעבדות והשגת
חירות לאומית ואישית?

אני נוטה לחשוב שהתשובה לשאלות הללו טמונה בהבדלים המהותיים שבין פורים לפסח.
הצלה מאסון מיד מציפה אותנו בתחושות של שמחה והתעלות. אין עלינו שום תביעות.
המן הובס, ואנחנו ניצלנו. פורים הוא זמן לשמחה שלוחת רסן כמעט, ליום שבו כמעט הכול מותר. תחפושות, סאטירה, הצגות, משקה ומאכל, כל הדברים שאנחנו נוהגים בהם
איפוק כל השנה מקבלים יד חופשית בפורים. במידה מסוימת, שמחת פורים היא שמחה
חסרת מטרה וטעם, שמחת "עד דלא ידע", עד שאדם לא יבחין עוד בין ארור המן לברוך מרדכי. זה התיאור לשמחת פורים.

שמחת ניסן ופסח שונה לא רק במידה. זאת שמחה מסוג אחר לגמרי. חירות בחיים
היהודיים פירושה אחריות, יעדים, מגבלות, חזון והקרבה. אם בפורים הכול מותר,
בפסח כמעט הכול אסור: חמץ, האיסורים של יום טוב והמגבלות של חול המועד. ההבנה
שחירות אמיתית דורשת משמעת עצמית עצומה וחתירה עקשנית אל המטרה, אלה סימני
ההיכר של שמחת פסח וניסן. שמחה מן הסוג הזה דורשת מאמץ. היא לא ספונטנית אלא
מצריכה הלך רוח מסוים והכנות. משום כך, הביטויים שמאפיינים את השמחה הכמעט
רגשית גרידא של פורים אינם מתאימים לתיאור שמחת ניסן ופסח.

המלך שלמה צדק כששאל בקהלת "ולשמחה מה זו עושה?" מה משיגה השמחה? שמחה
שלא מובילה להישגים, למטרות חיוביות וליעדים נצחיים איננה רגש תכליתי. אם אחרי
ה"היי" הרגשי של השמחה, האדם נמצא במצב של "עד דלא ידע", בבלבול רוחני ונפשי,
אזי זאת שמחה קצרת ימים והרסנית כשחושבים על הטווח הארוך של החיים והאירועים.
לפיכך לוח השנה היהודי מציב את אדר ואת ניסן, את פורים ואת פסח, צמודים זה לזה.
השמחה התכליתית של חג הפסח מצילה את ה"עד דלא ידע" של פורים. פורים יישאר סוג
של חגיגת מרדי גרא, להבדיל, בלי המאפיינים הערכיים של שמחת פסח, שמגדירים מחדש
את רגש השמחה. שמחת פסח משפיעה ומתארת כל שמחה ביהדות, ולכן יכול חג הסוכות
להיראות "זמן שמחתנו", משום שחג הפסח הגדיר בעבורנו את המשמעות האמיתית
של השמחה כרגש בעל תכלית ומטרה. כשניסן בא עלינו לטובה עם ברכות האביב
ועם חג הפסח בכנפיו ברוח זו, נוכל באמת לקבל גם את ניסן ב"מרבים בשמחה", לא
בשמחת פורים הפרועה אלא שמחת ניסן ופסח, המדודה, המאופקת, התכליתית
ועתירת הנשמה. ניסן נתפס כמבשר הגאולה האחרונה של ישראל. השמחה והמחויבות
שנלווים אליו הם, בלי ספק, האמצעי שבעזרתו נוכל להחיש את יום הגאולה האחרון.

שבת שלום
ברל ויין

Subscribe to our blog via email or RSS to get more posts like this one.